אנו מתייחסים לקשאיים בחינוך הן של משפחות "בעלי תשובה" והן של משפחות "בני תורה":
1. משפחות בעלי תשובה:
חוסר מסורת בעניני חינוך מהווה בעיה ידועה היטב בקרב הרבה הורים בעלי תשובה, מצב הגורם לקשיים בגידול ביניהם ברוח ישראל סבא, וממילא מחמירה את רמת הסיכון לניתוק.
כמו כן, ישנה בעיה מורכבת ועצובה של קבלה סלקטיבית, לפיה מוסדות בני התורה מסרבים לקבל תלמידים כאלה, כאשר דווקא קבלתם תועיל להם ביותר.
(אין כאן המקום להרחיב בסיבות למצב זה.),
ת"ת תורת חיים מקבל על עצמו אחריות מלאה על ילדים אלה, עם שימת לב מיוחדת להכניסם למעגל ההצלחה בעולם התורה, להטמיע אותם בתוך המערכת באופן מלא ובכל השטחים, ובמקביל להמשיך לתת הכוונה והדרכה להורים, הן פרטנית והן כללית ע"י כנסי חינוך והרצאות. הדברים אמורים בין אם האבא זכה להיכנס למסגרת כולל ובין אם הוא עובד לפרנסתו.
גרות ברכסים משפחות בעלי תשובה רבות (כ-40%), וכן בקרית טבעון הסמוכה ,שסגנונה חילוני, יש שכונה שרובה בעלי תשובה. בתורת חיים לומדים רבים מן הבנים של המשפחות מציבור זה, והם מתקבלים לכתחילה ובאהבה ובס"ד דואגים להם בסבלנות ובהבנה ומעצבים אותם עד הכנסתם לישיבות קטנות רגילות ומחברים אותם חיבור אמיתי וחזק. גם ההורים גדלים ליד הילדים בגדר "והשיב לב בנים על אבותיהם".
(אחד האבות הוריד לאחר מכן את הקוקו הגדול שלו.)
2. משפחות בני תורה:
אותם גדולי ישראל אשר עודדו את הרב ווינט בשנת 5763/2003 להרים פרויקט זה, הבהירו בצורה ברורה ביותר, כי הנשירה אינה מתחילה בגיל 17-20, אלא היא תוצאה של חינוך לקוי בגיל 7-15. תלמיד שבמשך שנים אלו לא נאהב ע"י מחנכיו ו/או לא צבר הצלחות לימודיות, בהכרח בועט ביהדות ברגע שרק מתאפשר לו.
המציאות של משפחות אברכים שהן מרובות ילדים וללא הכנסה ראויה, גורמת לקושי רב בהקדשת זמן איכותי לילדיהם ולכן אחריות זו נופלת על התלמוד תורה.
תורת חיים כבר מתברך במעל 170 בוגרים (במשך 7 השנים של הכיתה הבכירה): בתקופה זו, היו רק ארבעה נושרים ומתוכם שנים חזרו. היחס הקרוב והחם עם הבוגרים ממשיך, אף עם תלמידים אשר כבר הגיעו למעמד מתקדם הישיבות גדולות.